זה עומר טרבלוס. עומר הוא ילד רגיל כמו כל הילדים פרט לעובדה אחת
לעומר יש אבא שגונן עליו יותר מדי
אז בגדול אין דרך יותר אלגנטית לתאר את מה שקרה פרט ל-שברתי לבן שלי את הרגל
זה היה בשבת לפני שבועים
בילינו בפארק בהרצליה ועלינו למגלשות הגדולות. עומר שגלש במגלשה הגבוהה עם אחיו הגדול התלהב יותר מדי וקיבל ביטחון. חששתי שזה מקור לבעיות והצעתי לו לגלוש יחד כשהוא ישוב מחובק בחיקי. הכל היה טוב ויפה עד שלקראת סוף הגלישה עומר משום מה החליט שזה רעיון חכם להוריד את הרגל שלו למטה. מהחיכוך הרגל נגררה אחורה במהירות, נתפסה תחת הגוף שלי, התעקמה ו... כן. את הרעש הזה שאתם עושים עכשיו שמעתי כבר כמה פעמים במשך השבועים האחרונים בזמן שאני מסתובב עם עומר עלי
בגלל שגוננתי עליו יותר מדי קיבלתי ילד מוגבל לארבעה שבועות כשאני ואמא שלו צריכים לשאת אותו לכל מקום בעגלה או על הידים שלנו. הפכנו לסוג של הודור ממשחקי הכס
אני באמת לא מהאבות האובר מגוננים. אני נותן לשני הבנים להסתובב בגינה לבד, לשתות מהברזיה, לאכול מהרצפה ולא פעם כשהם חוזרים מהגינה הביתה הם נראים כמו מנקי הארובות ממרי פופינס. אבל כאן נכשלתי
אין משהו יותר חמוד ועצוב מילד עם גבס מלא ואין משהו יותר מדכא מלספר את הסיפור הזה פעם אחר פעם כשרגשות האשם מתחפרות במצפון שלך אט אט. בימים הראשונים הרגשתי שאני אבא גרוע. גרוע מאד. בסולם האבות הגרועים חשתי שאני מדורג שלב פחות מלדרוס את הילד ברברס או בגרסה היהודית - לשכוח אותו באוטו
אבל אין רע בלי טוב. אחרי יומים ראשונים קשים, עומר הפך לעצמאי יותר, נחוש יותר ומרוכז יותר בלהשיג את המטרות שלו ללא קשר למוגבלות. אמנם הוא מתנייד בתנועת דחיפה של ישבנו כמו לוטננט דן ב"פורסט גאמפ" ואמנם המטרות בגיל שנה ותשע מורכבות בעיקר מלהעיר את אחיו, למשוך את מפת השולחן ולדחוף דברים לתוך המגבר של אבא, אבל מטרות הן מטרות
לא רציתי לכתוב בהתחלה מה קרה לעומר אבל כולם שואלים ונמאס לי כבר להתבדח עם אמהות בגינה
מה קרה לו? רובן ריוס עשה עליו גליץ'
מה קרה לו? רשמתי אותו לחוג "מועדון קרב פעוטות"
מה קרה לו? פספס תשלומים על הבינבה לשוק האפור
קיצר הבנתם
החלטתי להשתמש במקרה הזה גם כדי ליצור הרתעה. החלטתי שלא אספר לעומר או לנועם את הסיפור האמיתי של מה שקרה לו בפארק אלא אעוות את האמת לטובת הדיבר "כבד את אביך ואת אימך". כשנועם שאל אותי אחרי שעומר המגובס ואני חזרנו מהמוקד "מה קרה לעומר" אמרתי לו "עומר לא הביא לאבא את הנעלים... בזמן". מאז נועם מסתובב אחרי אוחז בנעלים שלי בחרדה שמא הוא יפספס את הדד ליין להבאת הנעלים ויעלה את חרון אפו של אביו
!המטרה הושגה
הבעיה שבתור אדם קצת חרדתי עם מחשבות שחורות על העתיד אני כל הזמן דואג – מה אם הוא ישאר עם צליעה? אני יודע שהסיכוי קלוש אבל עדין הוא קיים. תחשבו איזה מבאס זה להסתובב עם צליעה כשיש לך סיפור כזה מאכזב מאחוריך?!. עומר יגדל ובעוד עשרים שנה הוא ירצה להכיר בחורה. הם יצאו לדייט, היא תשאל אותו מה קרה לו ותצפה לסיפור בסגנון של נפצעתי בשטחים כשהצלתי חבר, נפלתי בטרק במאצ'ו פיצ'ו, תאונת אופנוע בהימאלייה וכאלה. מה הוא יגיד לה? אבא שלי הקוקסינל גלש איתי במגלשה ועיקמתי את הרגל
היא תברח משם בשניה והמסכן הצולע הזה ידדה אחריה כמו אומלל בגלל שאבא שלו דאג לו יותר מדי
לא הזכרתי כאן כלל את אשתי ובצדק. היא לא אמרה מילה, לא ביקרה ולא התלוננה (כמעט). מי שמכיר אותה יודע שהיא בדרך כלל מסתובבת עם מחסניות מלאות בתלונות על בעלה ובכל הזדמנות חברתית היא תשחרר נצרה ותשחרר צרור של תלונות על בעלה החמור לכל דיכפין. כאן היא היתה מדהימה אפילו יותר מביום יום. היא הבינה שייסורי הפנימיים הם עונש מספיק כבד והיא תמכה בי ועזרה לי לצאת מהדיכאון באופן מדהים
מה המסקנה מכל הפוסט הארוך הזה? אל תגלשו עם הילדים במגלשות (עיריית הרצליה לטיפולכם) ויותר חשוב תנו לילדים להיות ילדים. אם אתם חושבים שמשהו מסוכן מדי בשבילם אל תתנו להם לעשות אותו ואל תחששו שהם ישנאו אתכם. אתם רק מונעים מהם מלשוטט בבית כמו לוטננט דן
מסקנות אלו נכתבו בגבס - הפיצו את הפוסט הזה לכל ההורים שאתם מכירים
חג שמח
לעומר יש אבא שגונן עליו יותר מדי
אז בגדול אין דרך יותר אלגנטית לתאר את מה שקרה פרט ל-שברתי לבן שלי את הרגל
זה היה בשבת לפני שבועים
בילינו בפארק בהרצליה ועלינו למגלשות הגדולות. עומר שגלש במגלשה הגבוהה עם אחיו הגדול התלהב יותר מדי וקיבל ביטחון. חששתי שזה מקור לבעיות והצעתי לו לגלוש יחד כשהוא ישוב מחובק בחיקי. הכל היה טוב ויפה עד שלקראת סוף הגלישה עומר משום מה החליט שזה רעיון חכם להוריד את הרגל שלו למטה. מהחיכוך הרגל נגררה אחורה במהירות, נתפסה תחת הגוף שלי, התעקמה ו... כן. את הרעש הזה שאתם עושים עכשיו שמעתי כבר כמה פעמים במשך השבועים האחרונים בזמן שאני מסתובב עם עומר עלי
בגלל שגוננתי עליו יותר מדי קיבלתי ילד מוגבל לארבעה שבועות כשאני ואמא שלו צריכים לשאת אותו לכל מקום בעגלה או על הידים שלנו. הפכנו לסוג של הודור ממשחקי הכס
אני באמת לא מהאבות האובר מגוננים. אני נותן לשני הבנים להסתובב בגינה לבד, לשתות מהברזיה, לאכול מהרצפה ולא פעם כשהם חוזרים מהגינה הביתה הם נראים כמו מנקי הארובות ממרי פופינס. אבל כאן נכשלתי
אין משהו יותר חמוד ועצוב מילד עם גבס מלא ואין משהו יותר מדכא מלספר את הסיפור הזה פעם אחר פעם כשרגשות האשם מתחפרות במצפון שלך אט אט. בימים הראשונים הרגשתי שאני אבא גרוע. גרוע מאד. בסולם האבות הגרועים חשתי שאני מדורג שלב פחות מלדרוס את הילד ברברס או בגרסה היהודית - לשכוח אותו באוטו
אבל אין רע בלי טוב. אחרי יומים ראשונים קשים, עומר הפך לעצמאי יותר, נחוש יותר ומרוכז יותר בלהשיג את המטרות שלו ללא קשר למוגבלות. אמנם הוא מתנייד בתנועת דחיפה של ישבנו כמו לוטננט דן ב"פורסט גאמפ" ואמנם המטרות בגיל שנה ותשע מורכבות בעיקר מלהעיר את אחיו, למשוך את מפת השולחן ולדחוף דברים לתוך המגבר של אבא, אבל מטרות הן מטרות
לא רציתי לכתוב בהתחלה מה קרה לעומר אבל כולם שואלים ונמאס לי כבר להתבדח עם אמהות בגינה
מה קרה לו? רובן ריוס עשה עליו גליץ'
מה קרה לו? רשמתי אותו לחוג "מועדון קרב פעוטות"
מה קרה לו? פספס תשלומים על הבינבה לשוק האפור
קיצר הבנתם
החלטתי להשתמש במקרה הזה גם כדי ליצור הרתעה. החלטתי שלא אספר לעומר או לנועם את הסיפור האמיתי של מה שקרה לו בפארק אלא אעוות את האמת לטובת הדיבר "כבד את אביך ואת אימך". כשנועם שאל אותי אחרי שעומר המגובס ואני חזרנו מהמוקד "מה קרה לעומר" אמרתי לו "עומר לא הביא לאבא את הנעלים... בזמן". מאז נועם מסתובב אחרי אוחז בנעלים שלי בחרדה שמא הוא יפספס את הדד ליין להבאת הנעלים ויעלה את חרון אפו של אביו
!המטרה הושגה
הבעיה שבתור אדם קצת חרדתי עם מחשבות שחורות על העתיד אני כל הזמן דואג – מה אם הוא ישאר עם צליעה? אני יודע שהסיכוי קלוש אבל עדין הוא קיים. תחשבו איזה מבאס זה להסתובב עם צליעה כשיש לך סיפור כזה מאכזב מאחוריך?!. עומר יגדל ובעוד עשרים שנה הוא ירצה להכיר בחורה. הם יצאו לדייט, היא תשאל אותו מה קרה לו ותצפה לסיפור בסגנון של נפצעתי בשטחים כשהצלתי חבר, נפלתי בטרק במאצ'ו פיצ'ו, תאונת אופנוע בהימאלייה וכאלה. מה הוא יגיד לה? אבא שלי הקוקסינל גלש איתי במגלשה ועיקמתי את הרגל
היא תברח משם בשניה והמסכן הצולע הזה ידדה אחריה כמו אומלל בגלל שאבא שלו דאג לו יותר מדי
לא הזכרתי כאן כלל את אשתי ובצדק. היא לא אמרה מילה, לא ביקרה ולא התלוננה (כמעט). מי שמכיר אותה יודע שהיא בדרך כלל מסתובבת עם מחסניות מלאות בתלונות על בעלה ובכל הזדמנות חברתית היא תשחרר נצרה ותשחרר צרור של תלונות על בעלה החמור לכל דיכפין. כאן היא היתה מדהימה אפילו יותר מביום יום. היא הבינה שייסורי הפנימיים הם עונש מספיק כבד והיא תמכה בי ועזרה לי לצאת מהדיכאון באופן מדהים
מה המסקנה מכל הפוסט הארוך הזה? אל תגלשו עם הילדים במגלשות (עיריית הרצליה לטיפולכם) ויותר חשוב תנו לילדים להיות ילדים. אם אתם חושבים שמשהו מסוכן מדי בשבילם אל תתנו להם לעשות אותו ואל תחששו שהם ישנאו אתכם. אתם רק מונעים מהם מלשוטט בבית כמו לוטננט דן
מסקנות אלו נכתבו בגבס - הפיצו את הפוסט הזה לכל ההורים שאתם מכירים
חג שמח